החלטה בתיק בש"א 61/06

1.      בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו בתיק דמ 9814/00 (בפני כב' השופטת דינה אפרתי).  פסק הדין ניתן ביום 1.9.2003.

2.      אקדים ואציין כי לבקשה קדם מכתב ששלח המבקש, ביום 11.10.2005, אל נשיא בית הדין, בו ביקש דיון נוסף בעניינו, מן הנימוק כי למרות שחלפה, לטענתו, שנה ומחצה מן המועד בו נודע לו על פסק הדין, כמה פסקאות בו "אינם נותנים לי מנוח". עוד טען המבקש כי פסק הדין הגיע אליו לראשונה רק לאחר שבוער התיק. המבקש טען במכתבו זה הן כנגד תוצאתו של פסק הדין, אשר דחה את תביעתו להחזרי הוצאות רכב מן הטעם שבעלותו ברכב הנדון במהלך התקופה הרלבנטית לא הוכחה כנדרש, והן כנגד משך הזמן בו התבררה התביעה, וכנגד העובדה שהדיון התנהל ללא נציגי ציבור. ביום 11.10.2005 נתנה כב' הרשמת גליקסמן החלטה לפיה הדרך הנכונה לתקיפת פסק הדין היא הגשת בקשת רשות ערעור (כיוון שמדובר בהליך מהיר), ובמקרה הנדון, משחלף המועד להגשת בקשת רשות ערעור, על המבקש לבקש הארכת מועד. ביום 4.12.2005 הגיש המבקש בקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור, ללא תשלום האגרה. האגרה שולמה ביום 1.1.2006.

3.      המשיבה התנגדה לבקשה, מנימוקים אלה:

3.1.   טענתו של המבקש, לפיה נודע לו על פסק הדין לראשונה רק לאחר שהתיק בוער אינה נכונה שכן ביום 12.10.2003 פנתה המשיבה אל ב"כ המבקש דאז בדרישה לתשלום ההוצאות אשר נפסקו לחובת המבקש בפסק הדין. ב"כ המבקש טענה כי לא קיבלה מעולם את פסק הדין, ועל כן הומצא לה פסק הדין על ידי ב"כ המשיבה בו ביום. בכל מקרה, גם לפי גרסתו של המבקש, חלפה שנה ומחצה מאז שנודע לו על פסק הדין ועד להגשת הבקשה.

3.2.   המדובר בבקשת רשות ערעור על פסק דין שניתן בהליך מהיר, ועל כן הארכת המועד מחייבת בדיקה כפולה.

3.3.   הטעם אשר לפי המבקש מצדיק את הארכת המועד הוא "פגיעה בשמו הטוב". טעם זה לא יכול להוות טעם מיוחד להארכת המועד, מה גם שהוא אינו נכון לגופו.

3.4.   סיכוייו של המבקש לזכות בערעורו הם אפסיים.

4.      על פי סעיף 31(ד) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט- 1969: "פסק דין של בית דין אזורי בדיון מהיר אינו נתון לערעור, אלא אם כן נשיא בית הדין הארצי או סגנו או שופט בית הדין הארצי שנתמנה לכך על ידי הנשיא נתנו לכך רשות".  מסגרת הזמן להגשת בקשת רשות ערעור מותווית בתקנה 74(א) לתקנות בית הדין ולפיה: "בקשת רשות ערעור על החלטה של בית דין אזורי תוגש תוך חמישה עשר ימים מיום שניתנה ההחלטה, אם ניתנה בפני המבקש, או מיום שהומצאה לו, אם ניתנה שלא בפניו". עם זאת, רשאי בית הדין או הרשם להאריך מועד זה " מטעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 125 לתקנות בית הדין). כבר נפסק כי אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הוא .

5.      במקרה שבפני, הבקשה הוגשה באיחור של יותר משנתיים ימים, לחלופין שנה ומחצה. כאשר המדובר באיחור ניכר שכזה, נדרשת סיבה אמיתית ומצדקת לאיחור, על מנת שזו תהווה טעם מיוחד שיש בו כדי לגבור על אינטרס סופיות הדיון וההסתמכות של הצד שכנגד כך שיוארך המועד. צד להליך אינו יכול להתעורר בוקר אחד ולהחליט כי קביעות מסוימות בפסק הדין אינן נותנות לו "מנוח". בחיקוקים נקצבו מועדים שנועדו לצד לבחון את פסק הדין וכלכל את צעדיו. המבקש לא הציג בבקשתו טעם כלשהו להצדקת האיחור הניכר, וודאי שלא טעם מיוחד, ודי בכך כדי להוביל לדחיית הבקשה.

9.      מעבר לאמור - בפסיקת בית דין זה נקבע כי סיכויי הערעור מהווים שיקול שיש להביאו בחשבון בהליך שעניינו הארכת מועד להגשת ערעור או להגשת בקשת רשות ערעור (דב"ע 8/98-9 סיגל עזר נ' תנופה שירותי כ"א ואחזקות (1991) בע"מ). דא עקא, סיכוייו של המבקש בבקשת רשות הערעור, אינם גבוהים בלשון המעטה, שכן המדובר בערעור על קביעה עובדתית של בית הדין האזורי, אשר דחה את תביעתו של המבקש משום שלא עלה בידיו להוכיח את בעלותו על הרכב בתקופה הרלבנטית.

6.      לאור כל האמור הבקשה נדחית. המבקש ישלם למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 1,500 ש"ח, וזאת תוך 30 ימים ממועד קבלת ההחלטה. היה ולא ישולם הסכום במועדו ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן ההחלטה ועד למועד התשלום בפועל.

ניתנה היום ט"ז באדר, תשס"ו (16 במרץ 2006), בהעדר הצדדים.

_____________

אילן איטח,  רשם